עמוד הבית | נקדן | תקנון | מי אנחנו? | צור קשר | English  


לאינדקס הערכים


 נושאים קשורים
 מדינת ישראל

 תמונות
דגל ישראל



ישראל - נתונים כלליים
ירושלים עיר בירה
21,946 קמ"ר שטח
6,028,000 מספר תושבים
277.3 צפיפות ממוצעת לקמ"ר
20 שיעור ילודה (ל-1000 תושבים)
6 שיעור תמותה (ל-1000 תושבים)
2.7 מספר ילדים ממוצע לאישה
8 תמותת תינוקות (ל-1000 לידות חי)
76 שנים תוחלת חיים גברים
80 שנים תוחלת חיים נשים
97% יודעי קרוא וכתוב באוכלוסייה הבוגרת
91% אוכלוסייה עירונית
13900$ תל"ג לנפש
515 מ"מ כמות משקעים ממוצעת בשנה
ישראל שוכנת ממזרח לים התיכון. היא גובלת בצפון בלבנון, בצפון-מזרח בסוריה, במזרח בירדן ובדרום-מערב במצרים. קו רוחב 32° צפון חוצה את הארץ ממערב למזרח, וקו אורך 35° מזרח לגריניץ' עובר בה מצפון לדרום סמוך לבקעת הירדן. מיקום
מדינת ישראל שם רשמי וטריטוריות חסות
טקסטיל, כימיקלים, מוצרי אלקטרוניקה, מוצרי מזון, תכשיטים, פלסטיק ומוצריו, צמיגים, תוכנה ותעשייה עתירת ידע מוצרי תעשייה עיקריים
בקר, הדרים, חיטה, ירקות, כותנה, עופות וביצים, פירות, תפוחי אדמה גידולים חקלאיים
אשלגן, ברום, זרחן, מגנזיום, מלח, פוספטים משאבי טבע
שקל ישראלי חדש (מתחלק ל-100 אגורות) מטבע
אסיה יבשת
ים תיכוני, מדברי, ערבתי סוגי אקלים
עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, אנגלית, צרפתי שפות
יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסי קבוצות אתניות
איסלאם, איסלאם (עלאווים), הדת הבהאית, הדת הדרוזית, יהדות, נצרות דתות



הגבולות


גבולותיה המדיניים-היסטוריים של ארץ-ישראל אינם קבועים: הם משתנים מתקופה לתקופה ומשלטון לשלטון. הגבולות הנזכרים במקורות מתארים מצב אידיאלי שאליו יש לשאוף. גבולותיה הטבעיים קבועים פחות או יותר.

1. הגבולות התיאורטיים. הארץ שהובטחה לאבות משתרעת "מנהר מצרים עד-הנהר הגדל נהר-פרת" (בראשית ט"ו, 18). אין לזהות את נהר מצרים עם "נחל מצרים", הוא ואדי אל עריש. מייחסים אותו לזרוע המזרחית הקדומה של הנילוס, שנשפכה לים התיכון ליד פלוסיון, ממזרח לתעלת סואץ. ב"נהר פרת" הכוונה למקום שבו הפרת מתקרב לים התיכון, ליד העיר העתיקה תפסח (מזרחית לחלב). הים-התיכון משמש כקו הגבול המערבי והמדבר הסורי במזרח. שטח זה משתרע על-פני 170-160 אלף קמ"ר. "גבול עולי מצרים" הוא תחומה של הארץ משני עברי הירדן, החופף את שטחה של הפרובינציה המצרית "כנען", שחולקה בידי משה ויהושע לשנים-עשר השבטים. הגבולות מדרום לצפון הם "ממדבר צין עד לבוא חמת" (מהר הנגב עד לבקעת הלבנון), והם תוחמים איזור מצומצם בהרבה מזה שבתחום גבולות ההבטחה, כ-44,000 קמ"ר. הגבול המזרחי דומה לגבול שיועד לאבות וכולל את רמות עבר-הירדן המזרחי. תחום זה נכבש פעמים רבות על-ידי כובשים שונים.

2. הגבולות הטבעיים. בצפון-נחל ליטאני (קסמיה) והר חרמון, ומשם דרום-מזרח דרך קו פרשת המים שבין הירדן לאגן דמשק, עד הר הדרוזים (החורן), שמדרונותיו המערביים מתנקזים לירדן. בעבר הירדן המזרחי מקיף הגבול את כל הבשן והחורן, את הגלעד, את מואב וחלק מאדום. הוא מדרים לאורך קו פרשת המים, המפריד בין הנחלים הנשפכים אל הירדן ממערב לנחלים הזורמים מזרחה למדבר הסורי. בדרום-מזרח תוחם נחל יתים, הנשפך למפרץ אילת, את הגבול. בדרום-מערב משמש נחל מצרים (ואדי אל-עריש) בתורת גבול טבעי, עד למקום הישפכו לים התיכון. חופו של ים זה הוא גבולה המערבי של הארץ לכל אורכה. שטח א"י בגבולותיה הטבעיים מחולק שווה בשווה ממערב לירדן וממזרח לו, והוא משתרע על פני 59,000 קמ"ר.

3. הגבולות המדיניים-היסטוריים. תקופת הזוהר של ארץ-ישראל בתורת יחידה מדינית עצמאית היתה בימי מלכות דוד ושלמה. דוד שלט "בכל עבר-הנהר מתפסח ועד עזה". רק ארץ חמת והערים הפיניקיות נשארו מחוץ לתחומי השלטון הישראלי. ממלכת שלמה התפשטה דרומה עד מפרץ אילת, ובתקופתו ניצלו את מחצבי הנחושת העשירים באיזור (פונון, תמנע). עם חלוקת הממלכה הצטמצמו השטחים שהיו בריבונות ממלכות ישראל ויהודה. בתקופת בית שני, ימי אלכסנדר ינאי, ממלכת החשמונאים הלכה והתרחבה. הגבול הקיף כמעט את כל שטחיה של א"י המערבית והרחיק בדרום-מערב עד אל-עריש וכלל גם את התחום המיושב של עבר הירדן המזרחי. המצביא הרומי פומפיוס צימצם בשנת 63 לפנה"ס את שטחה של יהודה. זו איבדה במשך הזמן את עצמאותה והפכה לפרובינציה רומית. מן המאה הראשונה לסה"נ (להוציא את התקופה הצלבנית), ועד לשלהי המאה ה-19 היתה ארץ-ישראל חלק קטן בלבד מן האימפריות הרומית, הביזאנטית, הערבית, העותומאנית או הבריטית. בשל הופעת התנועה הציונית וחשיבותה של א"י ביחסים הבינלאומיים עד 1906, עבר הגבול בין א"י ובין מצרים בקו אל-עריש-סואץ. בלחצם של הבריטים שהיו מעוניינים באיזור-חיץ מזרחה מתעלת סואץ, הסכימו העותומאנים לקבוע גבול בקו ישר מרפיח לטאבה שבראש מפרץ אילת, וכך עבר חלק היסטורי ו"טבעי" של הנגב הארצישראלי לידי מצרים. גבול זה לא שונה עד שנת 1967. עם התמוטטותה של טורקיה ופירסום הכרזת בלפור במלחמת העולם הראשונה, התעוררה שאלת הגבולות מחדש. ב-1919 הגישה התנועה הציונית לוועידת השלום בפאריס את מפת הגבולות המוצעת מטעמה לבית הלאומי היהודי. מפה זו כללה כמעט את כל א"י בגבולותיה הטבעיים. גבולותיה הצפוניים של הארץ עוצבו על פי הסכם בין בריטניה וצרפת. חבר-הלאומים שקם לאחר המלחמה, הפקיד את המנדט על א"י בידי בריטניה, ואת המנדט על סוריה ולבנון - בידי צרפת. הבריטים העבירו לרשות שטח המנדט הצרפתי חלקים חשובים מצפון הארץ (הבשן והגליל הצפוני). קו-הגבול בדרום נשאר כפי שנקבע ב-1906. לעומת זאת, ובתורת הפיצוי על אובדן שטחים בצפון ובדרום, נוסף לתחום המנדט שטח מדברי נרחב ממזרח לקו פרשת המים של א"י המזרחית. ב-1922 החליטה ממשלת בריטניה שלא להחיל עוד את הוראות המנדט הנוגעות לבית הלאומי היהודי על עבר הירדן המזרחי, וממדיו של הבית הלאומי הצטמצמו לכדי 27,000 קמ"ר. הגבול בצפון עבר מהים במערב על פני התוואי הבולט של ראש הניקרה, מזרחה עד מלכיה, ומשם פנה צפונה, הקיף את עמק החולה ("אצבע הגליל") וירד דרומה לאורך הירדן, כשהוא כולל בתחומי א"י את ימת החולה ואת הכנרת. הגבול הקיף לשון צרה מעמק הירמוך מזרחה לחמת-גדר (אל-חמה), ומשפך הירמוך הדרים לאורך הגדה המזרחית של הירדן, חצה את ים המלח ואת הערבה עד ראש מפרץ אילת. מכאן נמתח קו הגבול עם מצרים (משנת 1906) עד חוף הים ליד רפיח. ב-29 בנובמבר 1947 המליצה עצרת האו"ם לחלק את א"י לשלוש יחידות: מדינת ישראל (שטח בן 14,400 קמ"ר), מדינה ערבית (כ-12,000 קמ"ר) ומובלעת בינלאומית (כ-200 קמ"ר), הכוללת את ירושלים ובית-לחם ואת סביבותיהן.

4. גבולות מדינת ישראל. ב-14 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל. מדינות ערב תקפו אותה וניסו להשמידה. עם חתימת הסכמי שביתת-הנשק ברודוס נקבעו קווי שביתת-הנשק בין ישראל ובין ארבע שכנותיה (ינואר-יולי 1949). קווי הגבול בין ישראל ובין לבנון, סוריה ומצרים כמעט לא שונו, פרט לגבול המצרי, שהוארך ב-59 ק"מ של רצועת עזה. בגבולות עם ירדן, שהשתלטה על "הגדה המערבית", חל שינוי רב, והם הוארכו בכ-100 ק"מ. האורך הכללי של קווי שביתת-הנשק (הגבולות היבשתיים) הגיע ל-996 ק"מ, ושטח המדינה הכלול בהם היה כ-20,700 קמ"ר (לרבות מקווי-מים), לעומת 27,000 קמ"ר של שטח א"י המנדטורית. גבולות אלה החזיקו מעמד 19 שנה, עד מלחמת ששת הימים. תחום השלטון הישראלי לפי קווי הפסקת האש מיוני 1967 כולל - מלבד שטח מדינת ישראל ושטחי יהודה ושומרון (5,878 קמ"ר) ורצועת עזה (363 קמ"ר) - גם 1,150 קמ"ר ברמת הגולן ו-61,198 קמ"ר בסיני. סך כל השטח - 89,198 קמ"ר. אורך הגבולות היבשתיים של שטח זה הצטמצם בהשוואה לקווי שביתת הנשק, והוא מגיע ל-842 ק"מ. לעומת זאת גדל אורך החופים מ-259 ק"מ ל-1,018 ק"מ. לאחר מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) וההסכמים שבאו אחריה חלו שינויים בגודל השטחים ובאורך קווי הפסקת האש בסיני וברמת הגולן.

שמות הארץ. שמותיה הקדומים ניתנו לה מידי העמים השכנים ששלטו בה. לא תמיד חפף השם את הארץ כולה. ארץ-ישראל היוותה בדרך-כלל חלק מיחידה גיאוגרפית רחבה יותר. כך היה בסוף האלף השלישי לפנה"ס, כאשר כינו המצרים את ארץ-ישראל וחלק מסוריה "רת'נו". סמוך לאמצע האלף השני לפנה"ס היה מקובל עליהם השם "חארו" או "חורו" (במקרא-חורי). כעבור תקופת זמן קצרה, כאשר היתה הארץ לפרובינציה של "הממלכה החדשה" במצרים, הופיע במקורות ההיסטוריים השם "כנען". מאמצע האלף השלישי לפנה"ס ואילך נזכרת ארץ-ישראל במיסמכים של ממלכות ארם-נהריים (שומר, אכד ובבל) כחלק מאמורו, כלומר "ארץ המערב". מראשית האלף הראשון לפנה"ס התחילו משתמשים בכינוי "עבר-הנהר", כינוי שהיה לשמו הקבוע של כל האיזור שבין נהר הפרת לים התיכון עד גבול מצרים, ולבסוף היה לשמה הרשמי של פחוות סוריה וארץ-ישראל בתקופה הפרסית. במקרא נזכרים השמות "ארץ כנען" ו"ארץ האמורי", פעמים רבות. השם "ארץ האמורי" שימש על-פי רוב במובן מצומצם להוראת אחד משבטי כנען, אך לפעמים גם במובן כולל ורחב. לעומו ציין השם "ארץ כנען" את ארץ ישראל המערבית כולה. לאחר שכבשו בני-ישראל את הארץ, נעלמו בהדרגה השמות הקודמים, והשם "ארץ-ישראל" החל משתרש. השמות "ארץ בני-ישראל" שבספר יהושע ו"ארץ- ישראל" שבספר שמואל א' אינם מציינים את הארץ כיחידה גיאוגראפית בגבולותיה הטבעיים. השימוש בשמות "ישראל", "יהודה" ו"ארץ-ישראל" בתקופת הבית הראשון אף הוא אינו ברור וחד-משמעי. בשם ארץ-ישראל, או בקיצור "הארץ", להוראת ארצו של עם ישראל, משתמשים לראשונה חכמי המשנה והתלמוד. מאז נפוץ שם זה (בארמית-ארעא דישראל) בקרב עם-ישראל לתפוצותיו וללשונותיו. ארץ המולדת שממנה הוגלו היהודים זכתה לשמות חיבה והערצה: "ארץ הקודש", "ארץ האבות", "ארץ הבחירה", "ארץ הצבי", ועוד. בחלקם נתקבלו שמות אלה גם בקרב הנוצרים, שאף הוסיפו להם שמות חיבה וקדושה משלהם. בד בבד עם השתרשותו של השם "ארץ ישראל" בקרב עם-ישראל, נפוץ בלשונות המערב (יוונית ורומית), ואחר-כך גם בערבית השימוש בשם "פלשתינה" או "פלסטין". המקור ההיסטורי לשם "פלשתינה" מופיע בכתבי ההיסטוריון היווני הירודוטוס בן המאה החמישית לפנה"ס. הרומאים, שדיכאו את מרד בר-כוכבא בנחלי-דם, החליפו את שמה של הפרובינציה "יודיאה" ב"סוריה-פלשתינה" וניסו לבטל בכך את הקשר של העם היהודי לארצו. בתקופת הביזאנטית, בתקופה הערבית ובתקופה הצלבנית השתמשו בשם פלשתינה לציון הארץ מן הצד המנהלי והמדיני. השם בטל באופן רשמי לאחר נפילת ממלכת ירושלים הצלבנית, אבל הנוצרים הוסיפו לכנות בשם זה את ארץ-ישראל שמשני עברי הירדן גם אחרי כן. רק בשנת 1922 צמצמו הבריטים את היקפו של השם פלשתינה (א"י) לעבר-הירדן המערבי, ואילו הנסיכות שהוקמה בעבר-הירדן המזרחי, מדרום לירמוך, כונתה "עבר הירדן", והוצאה מתחום "הבית הלאומי", שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור (1917). מאז נתקיימה האבחנה בין א"י המערבית ובין א"י המזרחית. משנת 1949 שונה שמה של עבר-הירדן ל"ממלכת ירדן" והיא כללה בתחומיה את אזורי יהודה ושומרון ("הגדה המערבית"). שטחים אלה עברו ב-1967 לשליטת מדינת ישראל.

גיאולוגיה


ההיסטוריה הגיאולוגית. ארבעה עידנים המציינים את תולדותיו הגיאולוגיים של היקום: ארכאיקון; פאליאוזואיקון; מזוזואיקון, קנוזואיקון. הארכאיקון הוא עידן הבראשית, לפני היות חיים על-פני כדור הארץ. שאר העידנים מציינים זמנים ודרגות בהתפתחות החיים: פאליאוזואיקון הוא עידן ראשית החיים, מזוזואיקון הוא עידן הביניים של החיים, וקנוזואיקון הוא העידן החדש, המציין דרגת התפתחות מאוחרת של עולם החי והצומח. סלעי המאגמה, הקדומים שבסלעים, התהוו בעידן ארכאיקון. לעידן זה שייכות אבני הארץ הקדומות בחבל אדום ובהרי אילת, שהם הקצה הצפוני של גוש-יבשת קדום המכונה גוגדוואנה. מצפון וממערב ליבשת ענק זו השתרע אוקיאנוס קדום, הנקרא ים טתיס. רוב אזורי הארץ וסלעיהם הם תוצאת המגע בין ים טתיס לגונדוואנה - הצפות ונסיגות של אותו ים קדום. מראשית הפאליאוזואיקון, לסירוגין, ובכל עידן המזוזואיקון היתה א"י מוצפת בים טתיס. לכן מרבית סלעיה הם סלעי מישקע ימיים, שהתהוו מחומרים שונים ששקעו בקרקעית הים. סלעי מישקע יבשתיים, שהם בעיקר אבני חול נוביות (הנפוצות בצפון-מזרח אפריקה, ומכאן שמן) בעלות צבעים שונים, נמצאים במעבר בין שני העידנים הנזכרים, בדרום הנגב ובמכתשים. שתי תקופות עיקריות מציינות את עידן הקנוזואיקון: שלישון ורביעון. הופעת היבשה מתוך הים שהיה בתקופת השלישון, קשורה בשני כוחות עיקריים: התרוממות והקמטה. תהליכי ההתרוממות וההקמטה לוו בפעולות חזקות של שבירה והעתקה, שנמשכו גם ברביעון. תוצאות פעולות אלו הורגשו בעיקר בצפון הארץ ובמזרחה, מקום שהשבירה סילקה כמעט לגמרי את השפעת הקימוט על עיצוב הנוף, ונוצרו בקעות הארץ: שקע הירדן, עמק יזרעאל (בקעת מגידו), בקעת בית נטופה ואחרות, והגושים המורמים בגליל ובכרמל. לאחר שנתהווה הבקיע העמוק ביותר בקרום כדור הארץ (השקע הסורי-מזרח-אפריקני), ששיא עומקו בשקע הירדן, חלה בסוף השלישון וברביעון התרוממות בשוליים שממזרח וממערב לו. ממזרח לשקע - בעבר הירדן המזרחי - נוצרו סדקים עמוקים, שגרמו לפעולה געשית חזקה. כתוצאה מכך כוסו שם שטחים נרחבים, בעיקר צפונית לירמוך, בשכבות בזלת עבות. כתוצאה מן ההתרוממות המחודשת שממערב לשקע ומשינויי אקלים שחלו ברביעון (אקלים גשום), החלה פעילות חזקה של סחיפה חומרים וגריפתם לשני הכיוונים. לצד מזרח העמיקו אפיקי הנחלים ופיתחו מדרונות תלולים בגלל הפרשי הגובה הגדולים בטווחים קצרים. החומר הרב שנסחף ושקע במערב יצר את מישור החוף.

מסלע ומחצבים. רוב סלעי הארץ הם סלעי משקע ימיים. בהרי אילת, לעומת זאת, יש מגוון רב של סלעים: סלעי מישקע ימיים ויבשתיים, סלעי מאגמה, בעיקר גראניטים, וקבוצה נוספת של סלעים שנמנו בעבר עם סוגי סלעים אלה, אך כתוצאה מהשפעות הלחץ והחום השתנה הרכבם, והם נקראים "סלעי תמורה". את שכבות המשקע הקדומות ביותר מייצגים תלכידים שונים, ובעיקר אבן החול הנובית ה"צבעונית". אבן זו נוצרת מסלע-משקע יבשתי כתוצאה מהתלכדות גרגירי החול על ידי תחמוצות מתכתיות. אלו מקנות לאבן את גווניה. ליד תמנע מכילה היא נחושת ומתכות נוספות, כגון מנגן וברזל, אולם רק הנחושת ראויה לעיבוד. סלע משקע יבשתי אחר, חדש יותר, הוא הכורכר, המצוי לאורך מישור החוף. הכורכר מייצג רכסי דיונות (חוליות), שלוכדו על ידי תמיסות סיד, והוא משמש תשתית לסלילת דרכים וכבישים. חוואר הלשון הוא סלע-מישקע יבשתי ממוצא כימי-אגמי. זהו סלע רך, בהיר ורב-שכבות, שהתהווה מחומרים ששקעו בקרקעית הימה הסגורה, שהיתה בשקע הירדן ברביעון. השכבות הדקות מציינות את שינויי גובה פני המים, שהיו בימה, ואת שינויי ריכוז המלחים. סלע זה נפוץ בשקע הירדן בין הכנרת (עין-גב) לצפון הערבה (עין-חצבה).

סלעי המשקע האגמיים האחרים: הגבס, החרסית ומלח הבישול בעלי חשיבות כלכלית אך הם מצויים רק בשטחים מצומצמים. הר-סדום עשוי גבס ומלח, שטפח והתרומם מעל פני הסביבה. גבס ממכתש רמון וממנחמיה מנוצל לתעשיית בניין ומלט, וחרסית קראמית מהמכתש הגדול מנוצלת לתעשיית כלי חרסינה (קרמיקה). כשלושה-רבעים של כל הסלעים בארץ המצויים על פני השטח הם ממוצא ימי, והם עשירים בסידן. אבני הגיר הקשה והדולומיט מן המזוזואיקון מכסים את רוב השטח ההררי של א"י, כתוצאה מהצפה עמוקה של ים טתיס. סלעים אלה הם קשים ומלוכדים ויוצרים תבליט חזק עם חדירת נחלים לעומק (גיאיות, קניונים). אבניהם יפות לבנייה ולתעשיית חצץ. לעיתים מצויים סלעים, ובהם שכבות רכות יותר של חרסית וחוואר. אלה יוצרים קווים רכים יותר בנוף ומשמשים בסיס לבניית מדרגות חקלאיות במדרונות. בשכבות אלו נמצאים לעיתים מאגרי מים, וביציאתם אל פני השטח - מעיינות. באזורים הגבעיים ובעמקים שבהם היתה הצפת הים רדודה ומאוחרת יותר, מצויים סלעי גיר רך וקירטון. נוצר בהם נוף דמוי צורות רכות ומעוגלות, בעל גוון בהיר בדרך-כלל, כמו בראש-הנקרה, בבית-שערים ובמערות בית-גוברין. סלעים אלה, כמו באורון שבצפון הנגב, עשירים במירבצי פוספאטים המכילים זרחן. אבן הצור הקשה ("אבן אש") נמנית אף היא עם סלעי המשקע הימיים, והיא מצויה לרוב ברבדים דקים בין סלעי הקירטון דווקא. אבן הצור אינה יוצרת נופים רצופים, להוציא את הנופים המישוריים ברמות המדבריות בנגב. בשל תכונותיה המיוחדות היתה אבן הצור חומר גלם חשוב לייצור כליו של האדם הקדמון, ואילו כיום אין לה שימוש תעשייתי כלל. בגליל המזרחי מצויים סלעים וולקאניים (בזלת), שמקורם בדרך כלל ממזרח לשקע. הם יוצרים נוף של רמות בעלות מדרונות תלולים וסלעיים, כתוצאה מקירבתם לשקע הירדן.

האקלים


גורם הרוחב הגיאוגרפי. ארץ-ישראל, בשל מיקומה הגיאוגרפי בין 29°-33° מצפון לקו המשווה, היא משתייכת לאיזור הסובטרופי. זהו איזור-מעבר בין האקלים הממוזג לאקלים הטרופי, והוא מאופיין בטמפרטורות גבוהות. א"י מושפעת מקירבתה אל המדבריות הסובטרופיים שמדרום ומהאקלים הגשום והגשום-למחצה שמצפון. בגלל מיקומה הגיאוגראפי מושפעת א"י משתי מערכות עולמיות: מהרוחות המערביות, ומהרמה הבארומטרית והסובטרופית. הרמה הסובטרופית נוצרת כתוצאה משקיעת-אוויר שמקורו בקו-המשווה; האוויר שם מתחמם ועולה לגבהים, פונה צפונה ודרומה ונאלץ לשקוע ברחבים, המגיעים עד לקו 40°. האוויר השוקע מתחמם ומתייבש, ומכאן אופי אקלימו של הקיץ בא"י. בחורף מדרימים אזורי שקיעת האוויר בכ-10°, עם "תנודת" השמש דרומה, והם "פנויים" לכניסתן של הרוחות המערביות. רוחות אלו, הנושבות בכל ימות השנה באזורים הממוזגים, ברחבים הגבוהים יותר (קווי רוחב 50°-60°), נושאות עימן שקעים בארומטריים (ציקלונים), שהם המקור העיקרי לגשמים בארץ-ישראל. הרוחב הגיאוגרפי הוא היוצר אפוא את האקלים הדו-עונתי של א"י: חורף גשום וקריר, וקיץ חם ויבש.

גורמים מקומיים. הריחוק מהים ומבנה פני השטח הם גורמים בעלי חשיבות בקביעת האקלים ובשינויי האקלים של אזורי ארץ-ישראל. הריחוק מהים-התיכון מחליש את השפעתו הממזגת, וככל שמקום רחוק מן הים, כן גדלה והולכת השפעת גורם היבשתיות (קיצוניות באקלים). המיבנה האורכי של יחידות הנוף העיקריות בארץ מגביר את השפעתו של גורם זה. האקלים שהוא קיצוני במיוחד בבקעת הירדן, נגרם בין השאר על-ידי חסימת ההשפעה הימית ממערב בידי רצועת ההר המערבית (הרי יהודה, ושומרון). כאשר תנאי הגובה הטופוגראפיים דומים, נקבעים תנאי האקלים של מקום בידי גורם ההצבה (הכיוון שלעברו השטח מוצב: כלפי הרוח השולטת, לכיוון הים וכד'). מדבר יהודה נוצר עקב היותו ממזרח לפרשת המים המרכזית, "בצל הרוח" המערבית המביאה מישקעים. הנגב, המידבר הרוחבי שעימו הוא גובל, משפיע גם הוא. בתנאים שווים של גובה וריחוק מן הים, ככל שהמקום דרומי יותר, כן נתון הוא להשפעה מרובה יותר של מידבר הנגב. כל המדרים בא"י עובר בהדרגה לאזורים יבשתיים יותר, שם עולות הטמפרטורות ויורדת כמות המישקעים. הערבה, חלקו הדרומי ביותר של שקע הירדן הנמוך המוגן ע"י השפעת הים התיכון, היא האיזור היבשתי ביותר בא"י.

קרינת השמש. נודעת לה חשיבות רבה לגבי החי והצומח. ארץ-ישראל היא ארץ-שמש מובהקת בשל מציאותה באיזור הסובטרופי החמים ובשל האופי המידברי של חלקים גדולים ממנה ומיעוט העננות בה. בימי הקיץ החמים נמצאת השמש בזווית של 80° מעל לאופק ויותר; קרני השמש מגיעות אל הארץ במשך 98% מכל שעות האור. גם בחורף, בימים גשומים, יוצאת השמש וזורחת כמה שעות. השיעור הממוצע של קרינת השמש בארץ הוא מהגבוהים בעולם, והוא מגיע ל-70%-75%.

טמפרטורות. הטמפרטורה הממוצעת של ארץ ישראל באזוריה השונים היא - 20 מעלות. בתנאי לחות מתאימים (שאינם קיצוניים) נחשבת טמפרטורה זו נוחה מאוד לאדם, שכמו הצומח מושפע מן ההבדלים בין יום ללילה ובין קיץ לחורף, ולאו-דווקא מן הממוצע הסטטיסטי השנתי. בקיץ כל גושי האוויר הם ממוצא טרופי, ומזג-האוויר יציב, ולכן אין תנודות גדולות בטמפרטורות הממוצעות או הממשיות. הטמפרטורה היומית והממשית מתאימה, בדרך-כלל, לממוצע החודשי, חוץ מבראשית העונה, ובסופה, אך תנאי שרב מעלים את הטמפרטורות. הבדלים אזורים בטמפרטורות ותנועתן היומית מושפעים מהטופוגראפיה ומהבריזה (רוח-קלה) הימית. טמפרטורות החורף אינן אחידות באותה מידה, שכן תמורות תכופות בין גושי אויר טרופיים לקוטביים גורמות הבדלים ניכרים. ההפרשים בין הטמפרטורות של החודש החם ביותר (אוגוסט) ושל החודש הקר ביותר (ינואר) גדלים עם הריחוק מהים; כן גם ההפרשים שבין הטמפרטורות ביום לאלו בלילה. ההפרש לאורך מישור החוף הוא 10-12 מעלות, באיזור ההר המערבי- 16-15 מעלות, בבקעת הירדן- 18-17 מעלות וברמת עבר הירדן המזרחי, שהיא המרוחקת ביותר מן הים, אף יותר מזה. הטמפרטורות הנמוכות ביותר הן בדרך-כלל באזורי ההר. טמפרטורות של 4- מעלות ו-5- מעלות נמדדות מדי שנה בהר מירון ובהר רמון. הר מירון (1,208 מ' מעפה"י) הוא הגבוה בהרי א"י המערבית; הוא מצוי בגליל העליון ומרוחק מן המשווה יותר מרוב אזורי הארץ. הר רמון הוא הגבוה בהרי הנגב (1,035 מ' מעפה"י), בלב איזור מדברי, המצטיין בקיצוניות אקלימית. טמפרטורות נמוכות נרשמו בירושלים (7.6- מעלות), בצפת (1.8- מעלות) ובחברון (6.8- מעלות). אולם הטמפרטורה הנמוכה ביותר בארץ נרשמה בבקעת בית נטופה בשנת 1950 (1.13- מעלות). הטמפרטורות הגבוהות ביותר מדי שנה הן בחלקו התחתון של שקע הירדן ובייחוד על שפת ים-המלח (48-46 מעלות). אולם הטמפרטורה הגבוהה ביותר בארץ נרשמה ב-1942 בטירת צבי שבעמק בית שאן (54 מעלות). הטמפרטורות בשקע הירדן בקיץ גבוהות במיוחד. הבריזה הימית מגיעה לכאן בשעות אחר-הצהריים כשהיא יבשה; היא מתחממת בשעת ירידתה ואינה, מניחה לקרקעית השקע להתקרר עד לשעות הערב. גשמים ומשקעים אחרים. שני מאפיינים למשקעים בארץ-ישראל: הם יורדים כמעט אך ורק בחורף; והם יורדים בעיקר בצורת גשם. מכל יסודות האקלים שבארץ נודעת למשקעים חשיבות ראשונה במעלה. משטר הגשמים, פיזורם ותפוצתם, הם הגורם המכריע בגידולם של הצומח והחקלאות, ועל כן-גם בהתפרסות היישובים ובגודלם, מהיותם מספק המים היחיד כמעט. בכל חלקי הארץ שולטים הכללים הבאים, הקובעים את ירידת הגשמים:
א. חוק ההצפנה. ככל שמצפינים, גדלה והולכת כמות הגשמים-מגשמי עראי בדרום עד גשמים עונתיים במרכז ובצפון. על כך ניתן ללמוד מבדיקת מידע של תחנות בעלות גובה טופוגראפי שווה לאורך החוף: נהריה - 620 מ"מ גשם לשנה, חדרה - 570 מ"מ תל-אביב - 520 מ"מ, עזה - 380 מ"מ.
ב. ריחוק מהים. כמות הגשמים מצטמצמת עם ההתרחקות מהים (מזרחה). הדבר בולט במקומות בעלי גובה טופוגראפי דומה, ובייחוד בשרשרת העמקים הצפוניים: שער-העמקים - 600 מ"מ, נהלל - 550 מ"מ, מזרע - 500 מ"מ, מרחביה - 450 מ"מ, עין-חרוד - 400 מ"מ.
ג. גובה המקום. כמות המישקעים עולה ביחס ישר לגובה המקום. גוש הר מירון הוא האיזור היחיד בארץ, שיורדים בו למעלה מ-1000 מ"מ גשם בשנה, וזאת משום גובהו הרב, מיקומו בצפון וקירבתו לים. לעומתו מעטים המשקעים בשקע הירדן.
ד. חוק ההצבה. מקומו של האיזור ביחס לכיוון הרוח השלטת בעונת הגשמים קובע אף הוא את כמות המישקעים. המדרונות המערביים הפונים אל הרוח נהנים מכמויות גשמים גדולות בהרבה מן המדרונות המזרחיים, הנמצאים ב"צל הרוח" ועל כן גם ב"צל הגשם". במידבר יהודה שוקע האוויר ויורד מזרחה עם פני השטח, הוא מתחמם ומסוגל לשאת לחות גבוהה יותר בצורת אדי מים. לכן פוחתת כמות הגשמים מ-400 מ"מ במערבו עד למטה מ-100 מ"מ בחוף ים-המלח.

עונת הגשמים. עונת הגשמים נמשכת מאמצע אוקטובר, שבו יורד בדרך-כלל היורה, עד ראשית מאי, שבו יורד המלקוש. הגשם מתפזר אפוא על-פני 7 חודשים, אבל כ-70% מכל הגשמים יורדים בחודשי דצמבר-פברואר.

השונות. תכונה נוספת אופיינית לגשמי הארץ - השונות הגדולה בכמויות הגשמים, כלומר, הסטיות מן הממוצע השנתי. הסטיות הן בדרך-כלל אל מתחת לממוצע, והן גדלות ככל שממוצע המישקעים השנתי קטן. זהו אחד הסימנים הבולטים של הגבול האקלימי, שבו נמצאת הארץ, בייחוד בחבליה השוליים בדרום ובמזרח. אי-היציבות בכמויות הגשמים, בחלוקה החודשית ובכמויות השנתיות היא הגורם העיקרי למקרים של בצורת, גם בחבלים שממוצע הגשמים הרב-שנתי שלהם מספיק לחקלאות בעל.

טל. הטל שכיח מאוד בחודשי הקיץ. אזורים מרובי טללים הם מישור החוף, הנגב הצפוני-מערבי והעמקים הצפוניים. באזורי ההר, בייחוד במורדות המזרחיים, מועטים הטללים. הסיבה לטל בקיץ היא, שבעונה זו מביאות הרוחות הצפון-מערביות גושי אוויר לחים. בגלל הטמפרטורות הגבוהות בקיץ אין הלחות היחסית נהיית לגשם. אולם עם התקררות האוויר בשעות הלילה מגיעה הלחות לנקודת הטל ומתעבה על גבי עצמים שונים. בצפון-מערב הנגב וברצועת עזה מרובים הטללים מאוד, משום שיש שם השפעה ימית של לחות מוחלטת גבוהה, ויש הפרשי טמפרטורות גדולים בין היום ללילה. בנקודות ברוכות-טל מגיע הממוצע השנתי ל-30-40 מ"מ, ולעיתים אף ל-60-70 מ"מ. התועלת שמפיק הצמח מצורת משקע זו רבה, משום שהוא קולט את לחות הטל כמעט כולה: היא אינה חודרת לקרקע ומתפזרת בה, וגם אינה מתאדה בשמש לפני שניצל אותה הצמח.

שלג וברד. משקעים "קשים" אלה מצויים אף הם בא"י. בעוד שברד יורד כמעט בכל אזורי הארץ ופגיעתו רעה, השלג פחות שכיח. ככל שהאיזור גבוה וצפוני יותר, כן שכיח בו השלג יותר. בהרים שגובהם מ-800 מ' ומעלה יורד שלג כמעט מדי שנה, ולעיתים קרובות אף פעמיים ושלוש פעמים בשנה. במקרים נדירים יורד שלג גם במישור החוף ובשקע הירדן, כפי שאירע בחורף 1950: כל הארץ, חוץ מהערבה הדרומית, היתה מכוסה מעטה שלג. בירושלים הגיע עומקו ל-70 ס"מ, והוא נשאר על-פני הקרקע ימים אחדים. השלג הכבד ביותר ירד בחורף 1920: בירושלים נמדדו אז קרוב ל-100 ס"מ. בשנת 1905 היתה ירושלים מכוסה שלג כל חודש פברואר. חודשי ינואר-פברואר הם המועדים לשלג בא"י ובעבר הירדן המזרחי.

תופעות אקלים מיוחדות. קרה. הקרה היא תופעה קיצונית ושכיחה בחורף באזורי ההר, בעמקים הפנימיים ובצפונו של שקע הירדן. הקרה היא תוצאה של גורמים מקומיים ("היפוך טמפרטורה") או של "יבוא" גוש אוויר קר מחוץ לא"י, בדרך-כלל מצפון. הקרה נמשכת שעות אחדות ולעיתים אף ימים אחדים, כפי שאירע בדצמבר 1963 ובינואר 1973. הקרה גורמת נזקים גדולים לגידולים החקלאיים, הקופאים גם כשהטמפרטורה קרובה ל-0.
שרב. השרב היא תופעה קיצונית החוזרת מדי שנה בעונות המעבר - הסתיו והאביב. השרב מתבטא בטמפרטורות גבוהות ובלחות יחסית נמוכה. מקור התופעה הוא חדירת גושי-אוויר טרופיים ויבשתיים ממזרח (רוח קדים) ומדרום. אליהם נלווה, מלבד היובש, גם אבק רב. השרב מורגש בעיקר באזורי ההר, ובו נרשמות הטמפרטורות הגבוהות והמעיקות ביותר של השנה.

אזורי אקלים. מבחינים בארץ-ישראל בשני אזורי אקלים: ים תיכוני ומידברי, ובאיזור מעבר ביניהם, שאקלימו ערבתי. האקלים הים-תיכוני הוא אקלים סובטרופי, והוא ניכר בשתי עונות: קיץ ארוך, חם ויבש; חורף קצר יותר, קריר וגשום. כמות המישקעים השנתיים המינימאלית היא 350 מ"מ. יש מקום לחלוקה מישנית של אקלים זה לפי הבדלי הטמפרטורות והמשקעים, כגון אלה שבין הגליל העליון ועמק יזרעאל. איזור האקלים המידברי של א"י גדול מהאיזור הים-תיכוני, והוא כולל את רוב שטחם של הנגב ושל מידבר יהודה. סימני ההיכר של אקלים זה הם צחיחות וכמות משקעים קטנה (פחות מ-150 מ"מ בשנה), שאינה מאפשרת כלל קיום חקלאות ללא השקאה. ההבדלים האקלימיים בין העונות קטנים באופן יחסי, וביטוים הבולט הוא בגשם המועט היורד בחורף, בהפרשי טמפרטורה גדולים בין היום ובין הלילה, ובממוצעי טמפרטורות גבוהים מאוד בימות הקיץ ונמוכים בלילות החורף. האקלים הערבתי הוא צחיח למחצה עד צחיח, ובו כמות מישקעים ממוצעת של 150-350 מ"מ בשנה. הוא מצוי ברצועה צרה, המפרידה בין איזור האקלים הים-תיכוני שמצפון וממערב ובין איזור האקלים המדברי שמדרום וממזרח. כלולים בה הנגב הצפוני, ובייחוד בקעת באר-שבע, שוליה הדרומיים-מערביים והמזרחיים של ארץ יהודה ושקע הירדן התיכון-עמק הירדן ועמק בית-שאן. שטחים רבים באזור אקלימי זה טובים לחקלאות, אולם גם הם צריכים השקאה.



קרקעות. רוב הקרקעות בארץ הן רדודות וטרשיות. קרקעות עמוקות נמצאות רק במקומות של הצטברות סחף כתוצאה מפעולת הסעה של המים והרוח. אפשר לחלק את קרקעות הארץ לשתי קבוצות עיקריות: קרקעות הנמצאות במקום היווצרותן - נייחות, וקרקעות מובלות או מוסעות - ניידות. א. קרקעות נייחות מכסות את רוב חלקי הארץ, ואפשר לחלקן לקרקעות מדבריות ערבתיות וים-תיכוניות. כמעט כל האזורים הצחיחים בא"י חסרים כיסוי של קרקע חקלאית, מפני שהסלע מתפורר לא בבלייה כימית אלא בבלייה מיכנית. פני השטח חסרים כיסוי צמחי, וכתוצאה מכך נחשף גם הכיסוי בקרקע. באזורים מישוריים מסיעה הרוח את החלקיקים הדקים של הקרקע, ונשארים רק החול והחצץ. קרקעות בעלות ערך חקלאי מצויות בהרים ובגבעות של איזור האקלים הים תיכוני. שלושה הם סוגי הקרקע שיש להם ערך חקלאי: הטרה-רוסה - "אדמה אדומה" בגוון חום-אדום. זוהי אדמה בינונית עד כבדה, עשירה, במינרלים ודלה בסידן. היא נחשבת פורייה בקרקעות איזור ההרים, אם כי עיבודה קשה בשל רדידותה. בהרי יהודה מצויים התנאים הטובים ביותר לעיבוד הטרה-רוסה. בקירבת פרשת המים שעל גב ההר מצויים שטחים מישוריים רחבים בין עמקי הנחלים התלולים, שבהם נשמרה הקרקע, והיא מאפשרת גידולים חקלאיים. הרנדזינה היא אדמה קלה עד בינונית. ככל שצבעה של הרנדזינה נוטה מן האפור-כהה אל האפור-בהיר, כן דלה היא יותר, ויש צורך לטייבה. הרנדזינה נפוצה באזורי הגבעות של השפלה, ברמות מנשה ובגליל התחתון המערבי. הטופוגרפיה של הסלעים הרכים באזורים אלה נוחה יותר, ואין בה מדרונות תלולים, ולכן אם כי קרקעות הרנדזינה הן פחות פוריות מקרקעות הטרה-רוסה, אחוז גדול יותר של השטח ניתן לעיבוד חקלאי. הבזלת היא הקרקע המצויה ברמות הגליל המזרחי והגולן. בתנאי האקלים הים-תיכוניים היא בעלת גוון חום, הדומה לגוון הטרה-רוסה, ואינה שחורה כצבע סלע האם. אדמת הבזלת אף היא בינונית עד כבדה, עשירה במינרלים ובחרסית, ומכאן פוריותה הרבה. מגבלותיה, נעוצות ברדידותה ובריבוי גושי הסלעים בה, בייחוד בשולי הרמות. בשנים האחרונות נתאפשרו סיקולם והכשרתם של השטחים לחקלאות. ב. קרקעות ניידות הן קרקעות שהוסעו ממקומן, איבדו כל קשר אל סלע האם, ואופין תלוי בעיקר באמצעי ההסעה ובעולם האורגני המתקיים בהן ומשתתף בהתהוותן. האבחנה הבולטת היא בין קרקעות קלות-בינוניות המוסעות בידי הרוח והמצויות בעיקרן במישור החוף, ובין קרקעות כבדות שנסחפו במים. אלו נפוצות בעמקים הפנימיים שבצפון הארץ, בצפון שקע הירדן בעמקי ההצפה של הנחלים וברצועה המזרחית של מישור החוף. שלושה טיפוסים מאפיינים את הקרקעות המוסעות ברוח: דיונות החול, ה"חולות האדומים" והלס. דיונות החול משתרעות לאורך החוף, בייחוד בחלקו הדרומי, והן מתפשטות לפנים הארץ עד למרחק של 7-8 ק"מ. בהיותן מורכבות מגרגירי חול גדולים וגסים ונטולי חומרי-מזון לצמח - אין להן ערך חקלאי. אחת הסיבות לניידות החולות היא העדר צמחייה טבעית ש"תיאחז" בהם. "החולות האדומים" (חמרה) התהוו מבליית הכורכר בתוספת מינראלים, שהובאו בידי הרוח והמים. קרקע זו חסרה סידן כמעט לחלוטין, ותכולת המים בה קטנה. קרקע קלה-בינונית זו משתרעת כמעט ברציפות במרכז מישור החוף, בין בנימינה לגדרה, ונוחה לעיבודים חקלאיים. דרגת פריונה תלויה בשיעור ההשקאה, והדשנים השונים שמוסיפים לה. רוב פרדסי הארץ נטועים על אדמות מסוג זה. קרקעות הלס משתרעות בשולי האיזור הערבתי שבין מישור החוף ובין בקעת באר-שבע, על שטח הגדול כמעט כפליים מזה המכוסה ב"חולות האדומים". אדמת הלס היא קלה-בינונית, עשויה אבק דק מדברי, שנישא בידי הרוח, תפח והושקע לאחר שבא במגע עם לחות. צבע הקרקע צהוב-חום והיא דלה ביסודות כימיים. את אלה יש להוסיף על-ידי דישון. יש מגרעת נוספת ללס: אחרי רדת הגשם הראשון תופחת שכבת הקרקע העליונה ויוצרת קרום, שאינו חדיר למי הגשמים, ולכן אין המים יכולים לחלחל לעומק הנחוץ לגידול עצים או אפילו תבואות. נוצרת זרימה עילית חזקה, הגורמת שטפונות וסחף קרקע. כאשר נפסקים הגשמים, מתייבשת הקרקע ונסדקת, וחלקה העליון שב והופך לאבק המוסע בנקל ברוח. הדיעה הרווחת על פוריות אדמת הלס היא מוטעית ונובעת מכך, שבגבול המידבר, שבו היא מצויה, אין למצוא אדמה חקלאית אחרת. בטיפוח נכון, בחריש עמוק ובשינוי כימי של מבנה הקרקע הצליחה ההתיישבות היהודית בנגב להשיג בקרקע זו יבולים טובים של תבואות וירקות. הירקות מבשילים ומוכנים לשיווק לפני העונה הרגילה. קרקעות הסחף נגרפו ונסחפו בידי המים הזורמים, והושקעו לרגלי ההרים ובעמקי ההצפה של הנחלים. צבען חום-כהה עד שחור, אך בקרקעות-ביצה מצוי גם צבע אפור. קרקעות אלו כבדות ועשירות בטין, נוטות להיסדק בעונת היובש, ולאגור מים מעליהן בתנאי ניקוז גרועים. הביצות הקבועות או הארעיות, שהיו מצויות באזורים הנמוכים של מישור החוף בעמקים הפנימיים ובעמק החולה - יובשו, וניצולן החקלאי כיום הוא אינטנסיבי ורבגוני ביותר. בשל הגרף והסחף החוזרים ונשנים, מצטברות הקרקעות האלו, מתחדשות ונעשות עמוקות יותר. אלו הן האדמות הטובות ביותר לחקלאות, ובגלל רציפותן ומצבן הטופוגראפי הן מתאימות לשיטות עיבוד מיכאניות; אולם יש לנקזן, ולשמור שלא יצטברו בהן מלחי מי-השקאה.

צמחיה. מפת הצומח של ארץ ישראל תואמת בדרך-כלל את המפה המשולבת של האקלים והקרקעות, אך פעולותיו ומחדליו של האדם משפיעים הרבה על צורתה. כמו לגבי אזורי האקלים, מצויים בארץ שני אזורי צומח ברורים ואיזור של צמחיית-מעבר. איזור הצומח המדברי מקיף יותר ממחצית שטחה של ארץ-ישראל. שטחים רחבים הם שוממים ונטולי צמחייה לחלוטין. הצמחייה העשירה ביותר מצויה באפיקי הנחלים, שבהם נאגרת ונשמרת מידה של לחות בעונת החורף. בעיית הקיום העיקרית של הצומח המידברי היא, כמובן, חוסר מים, בצד טמפרטורות-יום גבוהות. לשם הגנה מפני איבוד מים, מפתחים הצמחים עלים קטנים, הנושרים בקיץ או הופכים לקוצים. צמחי המדבר הם לרוב שיחים או בני-שיח, שגבעוליהם הירוקים מאפשרים הטמעה, ושורשיהם עמוקים ומסועפים. צמח מידברי מובהק הוא רותם-המדבר, המצוי גם בשטחי החולות שבמישור החוף. התאמה מיוחדת לתנאי המידבר מצויה אצל צמחים אוגרי המים, שהם בעלי עלים קטנים. הצמחייה הצפופה ביותר במידבר מצויה בשטחי המלחות שבערבה, שבהן גדלה צמחייה (אוהבת-מלח), המסוגלת לינוק מים מלוחים. העץ האופייני למלחות הוא האשל, כשם שהשיטה או הצאלה אופייניות לשפכי הנחלים, היורדים אל ים המלח ואל הערבה. המקומות העשירים במים ובטמפרטורות גבוהות בבקעת הירדן, כגון עין-גדי, יריחו ועוד - מאופיינים במובלעות של צומח טרופי, צמחייה האופיינית לסאבאנה הטרופית שבסודן, והיא ניכרת בעשביה הגבוהים ובעציה הפזורים במובלעות. השיזף המצוי נפוץ גם הוא. נציגו הגדול ביותר הוא השיזף הענק שבחצבה, המגיע לגובה 10 מ'. הצמחייה הים-תיכונית היא החשובה ביותר בחלק המיושב של הארץ, והיא תופסת למעלה משליש שטח של א"י המערבית. הצומח המקורי בשיאו הוא היער המעורב, שמרכיביו העיקריים הם האלון והאלה. אולם מחמת בירוא היערות, השרפות, המלחמות והרעייה המופרזת הושמד כמעט כל היער הים-תיכוני, וגם מחליפו - החורש הים תיכוני - הוכחד ברובו. את החורש הים-תיכוני מאפיינות שלוש חברות צומח,ואלה הן: חברת האלון המצוי והאלה הארץ-ישראלית, ששרידיה מצויים בחלקים הגבוהים של ההר על אדמת הטרה-רוסה וכן חורשות הכרמל, חברת אורן ירושלים הגדלה על אדמות קירטוניות בשולי ההר, חברת אלת המסטיק והחרוב בגבעות הנמוכות, ואלון התבור בגבעות "החולות האדומים". בשל ערכו הכלכלי, השתמר החרוב יותר משאר צמחי החורש, ואף הרבו לטפחו בתורת צמח-תרבות. במקומות רבים, שבהם היה לפנים חורש, שולטים צמחים מנוונים יותר: שיחים, המסתעפים מן הקרקע ויוצרים נוף סבוך הידוע בכינויו "גריגה". קבוצת הצומח המנוונת ביותר היא הבתה, שבד הושמדה הצמחייה המקורית, והקרקע מצמיחה ביתר דלילות בני-שיח ועשבים חד-שנתיים. חברת הצומח השליטה בבתה היא זו של הסירה הקוצנית והקורנית. איזור הצומח הערבתי מיוצג ברצועת מעבר בנגב הצפוני, במדרונות המזרחיים של ההרים ובחלקו התיכון של שקע הירדן. הצמחייה בו צפופה יותר מאשר בחבל המדברי, והיא מגוונת למדי, כיוון שחדרו אליה גם צמחים מהחבל הים-תיכוני, המסוגלים להסתפק בכמויות מים מעטות. עם זאת היא פזורה, וכמויות המישקעים אינן מספיקות למיזרע תבואה. חשיבותם של שטחי צמחייה אלה רבה, בייחוד מבחינה היסטורית, בתורת אזורי-מרעה על גבול המדבר והארץ הנושבת. שיזף השיח וחברתו הם הנפוצים שבצומח החבל הערבתי. השיח מתפתח לגודל של עץ ומכונה "עץ דום", והוא ידוע בפירותיו הצהובים-חומים, הקטנים והטעימים.

בעלי-חיים. א"י משמשת מקום מיפגש למיני חי רבים, שמוצאם מאזורים אקלימיים שונים למן האיזור הטרופי ועד הקוטבי, וכמו בעולם הצומח כן גם בעולם החי יש מגוון רב. שלושת אזורי החי (חבלים זואוגיאוגראפיים) זהים עם אלה של הצומח, והם הים-תיכוני, הסחרו-סינדי (מדברי) והאיראנו-טוראני (ערבתי). בדומה לצמחים, קשורים בעלי החיים לסביבתם הגיאוגראפית, אולם בגלל ניידותם אין הגבולות הגיאוגראפיים של תפוצת החי ברורים ויציבים כאלה של הצומח. שינויים אקלימיים חריפים, שחלו בתקופה הגיאולוגית האחרונה (הרביעון), הביאו לידי כך, שבעלי-חיים רבים וגדולים, כגון פילים, סוסי-יאור וקרנפים, נעלמו, ורק שרידיהם, שהתגלו בחפירות באתרים שונים בארץ, מעידים על קיומם בעבר. בגלל הציד הרב, שהיה האדם צד מימי קדם ועד ימינו, ובגלל השמדתו המתמדת של היער, נכחדו בעלי-חיים רבים מנוף הארץ, ובייחוד נעלמו היונקים הנזכרים בתנ"ך, כגון הדב והאריה, התאו והדישון. רבים מהיונקים, ובהם הנמר והברדלס, הושמדו במאה השנים האחרונות, משנתפשט השימוש בנשק חם בארצנו. ככל שבעלי-החיים נמצאים בדרגת התפתחות נמוכה יותר בעולם החי, וככל שהם מצויים באזורים המרוחקים ממקומות יישוב, כך הם נפגעו פחות בידי האדם. לכן רב הוא, יחסית, מספרם של חסרי החוליות: חרקים למיניהם, עכבישים, סרטנים וכיוצא בהם. הזוחלים בארץ מיוצגים על-ידי 80 מינים, והם שייכים לשלוש קבוצות: צבים, לטאות ונחשים. ריבוי הזוחלים בא"י נובע בין השאר מהאקלים החם ומריבוי הקרינה. בארץ 35 מיני נחשים, ורובם אינם ארסיים. הנפוצים בהם הם החנק המצוי, תלום הקשקשים והנחש השחור, שהוא הגדול בכולם, ומגיע באורכו ל-2.5 מ'. שבעת מיני הנחשים הארסיים הם האפעה ומיני שפיפונים וצפעים. המסוכן מכולם לאדם הוא הצפע הארצישראלי, משום שהוא נפוץ בייחוד באזורים המיושבים. מן העופות רב מספרם של עוברי האורח והשוהים תקופת-זמן קצרה בארץ בדרכי נדודיהם דרומה - בסתיו וצפונה - באביב. בייחוד ידועות להקות החסידות, המונות לעיתים אלפי ציפורים, והן נראות כאן בעיקר באביב. סוגי הציפורים תושבות-הקבע מועטים יותר, ובהן בולטים העורב, הדרור והחוגלה. עולם בעה"ח הימיים אף הוא נתרושש במשך הזמן, והוא עשיר יותר במי הים האדום מבחופי הים התיכון. בים האדום כולל הוא מעט דגים טרופיים, מהם מינים ססגוניים ובעלי צורות מוזרות, כפי שניתן לראות במוזיאון הימי באילת.

הידהוגראפיה. גורמים מעטים הם גופי-המים בשטחה של ארץ-ישראל. הם תופסים כ-1,200 קמ"ר, שהם 2% משטחה בגבולותיה הטבעיים. 98% משטח מים זה מצוי בשקע-הירדן. בשאר חלקי הארץ נדירים שטחי המים, להוציא ימים גשומים, שבהם יש זרימה עונתית בנחלים, ולהוציא גופי-מים מלאכותיים, כגון בריכות-דגים ומאגרי מים להשקיה. הגורמים הקובעים מציאות הידרוגראפית זו הם: האקלים. יותר ממחציתה של ארץ-ישראל מצויה בתחומי האקלים המידברי והערבתי, והחלק האחר של הארץ-בתחומי האקלים הים-תיכוני, שהוא דו-עונתי באופיו. כתוצאה מכך, כמויות המישקעים היורדות בשטחה של א"י אינן גבוהות ומרביתן, מעל ל-60, מתאדות.

המבנה הגיאולוגי. סלעי הארץ הם גיריים ברובם, ויש בהם סידוק רב. כתוצאה מכך, לפחות מחצית כמות המים שאינה מתאדה, מחלחלת לעומק. המבנה הפיסי והטופוגראפיה. קווי המיבנה הראשיים של הארץ, שהם מצפון לדרום ובמרכזם שקע הירדן, הביאו להיווצרות רשת הידרוגראפית של זרימת נחלים אל השקע הנמוך, שבו ההתאדות גבוהה. בקרקעית השקע זורם הירדן אל הכנרת ואל ים-המלח, ללא מוצא אל הים הפתוח. האדם. האדם בפעולותיו אינו משפיע עדיין השפעת-קבע, והוא משנה אך במעט את המציאות ההידרו-גראפית, בין בפעולות סיכור ואיגום ובין בייבוש ביצות. נהרות ונחלים. מיעוט הגשמים והמרחקים הקצרים בארץ הם הגורמים העיקריים לכך, שרוב נחלי הארץ הם נחלי אכזב. יש בא"י נהר אחד בלבד - הירדן. רק בצפון א"י המערבית מצויים מקורות מים, הנובעים כל ימות השנה ומזינים כמה נחלי איתן. מיבנה הארץ גרם לכך, שקו פרשת המים הראשית של א"י המערבית קרוב יותר לשקע הירדן מאשר לים התיכון, וכתוצאה מכך קצרים הנחלים היורדים מזרחה, ושיפועיהם תלולים בהרבה מאלה של היורדים מערבה. מכיוון שהם נמצאים ב"צל הגשם", מועטים מימיהם ושטחי אגני הניקוז שלהם, שמהם נקווים אליהם המים, קטנים. מערבה לפרשת המים הראשית מצויים הנחלים הגדולים, אך מיספרם הכולל קטן יחסית. הנחלים המתנקזים מערבה, דוגמת הבשור, הירקון והקישון יוצרים רשת ניקוז מסועפת מאוד, ולכל נחל יובלים רבים, המתפתלים בשיפוע נוח יחסית. יוצאים מכלל זה הם נחלי הכרמל, ובמידה פחותה - נחלי הגליל המערבי, בגלל קירבת ההרים לים. הגדולים בנחלי הארץ מצויים בנגב, שם נותרו עמקי נחלים מרשימים מהתקופות הגשומות של הרביעון. מזרחית לקו פרשת המים הראשית עובר נחל פארן, ששטח אגן הניקוז שלו הוא 4,000 קמ"ר בקירוב, אורכו 225 ק"מ, וחלק מפלגיו מוצאם מסיני. אולם למעשה אין הוא אלא יובל של נחל הערבה, שאליו נשפכים נחלים נוספים, כגון נחל חיון ונחל נקרות, ועושים אותו בכך לבעל שטח ניקוז ענק של 11,300 קמ"ר. הגדול בנחלי הנגב הזורם אל הים התיכון הוא נחל הבשור, ששטח אגן הניקוז שלו הוא 3,650 קמ"ר. החשובים בפלגיו הם נחל באר-שבע ונחל גרר. בעת שטפונות עוברות בו, בשעות ספורות, כמויות מים אדירות. אולם הגדול בנחלי האכזב הוא נחל מצרים (ואדי אל-עריש), שתחום ההיקוות שלו הוא 20,000 קמ"ר, מהם כ-3,500 קמ"ר בתחומיה של א"י ההיסטורית.

הירדן ויובליו. המקור העיקרי של מי הירדן הם הגשמים והשלגים הרבים, היורדים על החרמון. חלק גדול ממי הגשמים והשלגים מחלחל אל תוך שיכבות הסלע הגיריות, ונובע בצורת מעיינות יציבים. שלושת המעיינות הגדולים מזינים נחלים, שבהתחברותם בצפון עמק החולה הם יוצרים את הירדן. הנחלים הם: נחל שניר (חצבני) שבלבנון, ששטח אגן הניקוז שלו 620 קמ"ר, וזרימתו השנתית הממוצעת - 150 מיליון מע"ק; נחל חרמון (בניאס), שראשיתו במעיינות שלרגלי רמת הגולן, בשוליים הצפוניים-מזרחיים של עמק החולה. שטח אגן הניקוז שלו 175 קמ"ר וזרימתו השנתית הממוצעת 140 מיליון מע"ק. החשוב במקורות הירדן הוא נחל דן, שראשיתו במעיינות הדן ליד תל-דן. שטח אגן הניקוז שלו כ-240 קמ"ר, והזרימה השנתית בו שווה כמעט לזו של שני הנחלים הקודמים יחד - 250 מיליון מע"ק. בעמק החולה נוספים לירדן קרוב ל-200 מיליון מע"ק בשנה ממעיינות ומנחלים שבשוליו, אולם ביציאתו מן העמק דרומה נאמדת זרימתו הממוצעת ב-600 מיליון מע"ק. ההפרש בין הזרימה בנהר בכניסתו לעמק החולה, ובצאתו ממנו ליד גשר בנות יעקב (כ-140 מיליון מע"ק) מקורו בהתאדות בהטיית מעיינות ובשימוש במימיו לחקלאות. ביציאתו מן הכנרת קטן הירדן לכדי 500 מיליון מע"ק. לאחר יציאתו מהימה המתוקה עובר הירדן ומתפתל בקרקעית השקע (גאון הירדן) לאורך 223 ק"מ, עד למקום הישפכו אל ים המלח, שם נאמדת הזרימה השנתית בכ-1,200 מיליון מע"ק. בקטע זה של הירדן נוספים לו כמה נחלי איתן בעיקר ממזרח, ונוספים עליהם נחלי-אכזב רבים. פרשת המים הראשית של א"י המזרחית אף היא עוברת בכיוון כללי מצפון לדרום, ואל שקע הירדן והערבה יורדים ממזרח כמה נחלי איתן גדולים, והריהם מצפון לדרום. הירמוך, היבוק, נחל נימרין, נחל זרקה מעין, הארנון ונחל ורד. הירמוך, שהוא יובלו העיקרי של הירדן, מנקז 5,850 ק"מ מן הרמה הבזלתית של הבשן בסוריה וכ-1,400 קמ"ר בגלעד הצפוני שבתחום ירדן, בסה"כ 7,250 קמ"ר. במקום שפכו לירדן הוא מזרים בממוצע כ-475 מיליון מע"ק, כמות השווה כמעט לזו של הירדן במוצאו מן הכנרת. אך עוצמת זרימתו של הירמוך נתונה לתנודות קיצוניות ביותר. יובל הירדן השני בגודלו הוא היבוק (ואדי זרקה) שאגן הניקוז שלו הוא בן 3,000 קמ"ר בקירוב, וכמות מימיו 60-70 מיליון מע"ק בשנה. שטח אגן הניקוז של הארנון (ואדי מוג'יב) אמנם גדול יותר - 4,460 קמ"ר - אולם כמות מימיו קטנה יותר, והוא נשפך בקניון מרשים אל ים המלח.

ימות. ים המלח נמצא במקום הנמוך ביותר של שקע הירדן והעמוק ביותר על פני כדור הארץ. פני מימיו מצויים 397 מ' מתחת לפני האוקיאנוסים, והם נתונים לתנודות ניכרות. הוא נוצר כתוצאה משבירה ומשקיעה, והדבר ניכר בצורתו המוארכת ובעומקו הניכר. עומק זה מגיע בשוליו המזרחיים, מול עין-גדי, ל-398 מ'. רוחבו המירבי במקום ההוא-17 ק"מ. אורכו מצפון לדרום-80 ק"מ, ושטחו כ-1,000 קמ"ר. הימה מחולקת על-ידי חצי-אי, ה"לשון", לשני אגנים שונים באופיים. האגן הצפוני הוא הגדול, העמוק והקדום שבהם, והוא בעצם ימת-מישאר של ימת הירדן הקדומה. בהיותה ימה ללא מוצא באזור מידברי מובהק, שבו שיעור ההתאדות גבוה, נמלחו מימיה. שיעור המליחות בים המלח מגיע ל-27%, והוא גבוה בערך פי שמונה מן המליחות הממוצעת של מי האוקיאנוסים. שיפעת המלחים המצויה בקרקעית ים המלח ובמימיו היא עתודה מבטיחה של משאבי-טבע, והיא כבר מנוצלת בחלקה. הכנרת היא מישאר צפוני של ימת הירדן הקדומה, והיא מוגבלת במדרונות תלולים, להוציא את קצה הדרומי ואת פאתה הצפונית-מזרחית, שם משתרעת בקעת בטחה. מולה בחוף המערבי נמשכת בקעת גינוסר. אורכה של הכנרת 21 ק"מ, ורוחבה המירבי 12 ק"מ. גובה מיפלס המים 210 מ' מתחת לפני הים, והוא נתון לתנודות של 1.5-1 מ'. שטחה של הכנרת הוא כ-170 קמ"ר, ועומקה המירבי 48 מ'. על אף שיעור ההתאדות הגבוה, מימיה של הימה מתוקים, משום שאינה סגורה, והירדן הבא אליה גם יוצא מתוכה. משום כך יש בה דגים רבים וענף הדיג מפותח בה. כיום היא משמשת מאגר רב שנתי של מפעל המים הארצי כנרת-נגב.

חבלים גיאוגרפיים


מישור החוף. מישור החוף הוא הרצועה המערבית של א"י הנמשכת מנחל אל-עריש בדרום ועד הנהר ליטאני (קסמיה) בצפון. גובה המישור אינו עולה בדרך-כלל על 100 מ' מעל פני הים, וממילא אין בו מעברי גובה חדים. מישור החוף מגיע בדרומו לרוחב 40-50 ק"מ, והוא הולך וצר כלפי צפון, עד כי הכרמל מתרומם כמעט מתוך הים, ובראש-הנקרה נופלים מדרונותיו התלולים של הרכס אל תוך הים ממש; מעבר לו עד הליטאני, אין מישור החוף מתרחב יותר מ-2-3 ק"מ. פני השטח נמוכים יותר במערב מישור-החוף, ורכסי הכורכר והחולות יוצרים שם נוף גלי במקצת. שלושה רכסי כורכר ניכרים בנוף שמדרום לעזה ועד נתניה, ומנתניה צפונה בולטים שני הרכסים המזרחיים. בעמק זבולון אין בנוף כל סימן לרכסים אלה, ומעכו צפונה, מזדקר בנוף רכס כורכר אחד בלבד. שרידי רכסי הכורכר מופיעים לאורך החוף בדמות שוניות ואיים קטנים. המפורסמים בהם מצויים בחופי בת-ים, דור (טנטורה) וראש-הנקרה. בין רכסי הכורכר נמשכות יחידות גוף הקרויות "אבוסים" או "שקתות", שאת קרקעיתן מרפדות קרקעות טובות ונוחות לעיבוד, ובהן גם עוברים קווי התחבורה הראשיים. אקלים מישור החוף מצטיין במתינותו, ורק מדרום לעזה הופך הוא לערבתי עם כמויות משקעים נמוכות מ-350 מ"מ בשנה. במישור החוף יש מקורות מים לא מעטים, ובייחוד עשיר האזור במי-תהום, שנאצרו ונאספו בשכבה אטומה הקרובה לפני השטח. תנאים אלה ודלילותה של האוכלוסייה הערבית, עשו את מישור החוף למרכז ההתיישבות היהודית החדשה ולמרכז הכובד של מדינת ישראל. במישור החוף התפתחה החקלאות על כל ענפיה; בו התפתחו גם התעשייה, התחבורה, המסחר והמדע על בסיס של יישוב עירוני גדל והולך. מישור החוף מחולק לחבלים הבאים: חוף הנגב; חוף יהודה; השרון; חוף הכרמל; עמק זבולון; חוף הגליל עמק צור.

חוף הנגב. חלק זה של מישור החוף משתרע מנחל אל-עריש בסיני ועד נחל בשור שמדרום לעיר עזה. זהו הרחב בחבלי מישור החוף, אך גם הדל שבהם מבחינת אקלימו ומבחינת טיב קרקעותיו. גם בכיוונו שונה הוא מן החבלים הים-תיכוניים שמצפון לו; הוא נמשך מצפון-מזרח לדרום-מערב, ולא מצפון לדרום כמו החבלים האחרים. הגיזרה הקרובה לחוף שונה משאר חלקי מישור החוף, בכך שרכסי הכורכר נעלמים מן הנוף, ובמקומם מופיעות חוליות (דיונות). רמות של חוליות משתרעות גם הרחק אל תוך הנגב, והן מוכרות בשם חולות חלוצה. קרקעות הלס הן הבולטות באיזור הנרחב שממזרח לרצועת עזה, והן מטשטשות כל צורת תבליט שמתחתן. הלס יוצר מישור כמעט שטוח, העולה מ-100 מ' בקירבת גבול רצועת עזה עד ל-200 מ' בשוליו המזרחיים. איזור זה נתון בחלקו בתנופת-פיתוח וידוע בשמו "חבל הבשור" (חבל אשכול). ממערב לחבל מצויה רצועת עזה מעבר לגבול מלאכותי, שהוחלט עליו בהסכמי שביתת הנשק עם מצרים משנת 1949. ברצועת עזה עובר נחל הבשור (וואדי עזה) ונשפך לים התיכון כ-10 ק"מ מדרום לעזה. חלקה העיקרי של הרצועה לכל אורכה הוא עמק מכוסה קרקעות וסחף, הידוע בכינויו "המרזבה". המרזבה היא תוואי-נוף בולט במישור החוף הדרומי של הארץ ובחוף יהודה, והיא מתמשכת בין החוליות, המתרוממות ממערב, ובין השטח הגלי והגבעי במזרח. לתוכה מתנקזים הנחלים ופלגיהם היורדים אליה ממזרח, ומכאן מקור שמה. במרזבה, שרוחבה המירבי כ-2 ק"מ נמצא השטח הנוח והפורה ביותר לצורכי התיישבות חקלאית; קרקעיתה מרופדת באדמת סחף ולס, אופק מי-התהום קרוב לפני הקרקע, והיא משמשת תוואי נוח ביותר לתחבורה; ואכן, בה עברה "דרך מצרים" בנתיב ההיסטורי של "דרך הים" המפורסמת. ביום עובר במרזבה כביש החוף מאשקלון דרך עזה ורפיח לסיני ולמצרים, ובמקביל לו - מסילת-ברזל, שבחלקה אינה בשימוש. בדרום הרצועה יש שני יישובים עירוניים בולטים: חאן-יוניס ורפיח. בחאן-יוניס כבר אין אפשרות לקיים חקלאות בעל, וברפיח כבר מורגש המידבר.

חוף יהודה. שמו של קטע זה ניתן לו בגלל היותו מקביל ברוחבו הגיאוגרפי לחבל יהודה שממזרחו. חוף יהודה נמשך מנחל הבשור בדרום עד לפרשת המים שבין נחל שורק ובין נחל אילון, העוברת במקביל לכביש יפו-רמלה-צומת נחשון, בצפון. בחוף יהודה שלושה רכסי כורכר עיקריים. אלה אינם רצופים. בחלקם נפגעו מהסחיפה ובחלקם, כמו הרכס השני, הם מכוסים חוליות. הקטעים הארוכים והבולטים ביותר של רכס הכורכר השלישי מצויים במרחק 12-15 ק"מ מהים לאורך קו הנמשך מברור-חיל דרך נגבה וגדרה עד רחובות. דיונות החוף נראות כרצועה רצופה ברוחב 4-6 ק"מ. בשיא התפשטותן באזור ראשון-לציון הן מגיעות ל-7 ק"מ, והן נקטעות שלוש פעמים בלבד בעמקי הנחלים שקמה, לכיש ושורק, שהם הנחלים היחידים המגיעים לים. נחלים אלה פונים במישור החוף צפונה במרזבה, הנמשכת לאורך הגבול המזרחי של החוליות, והם חותכים אותן ומלווים כל אחד ברצועת אדמת-סחף שרוחבה 500-800 מ'. גם כאן, ויותר משבחוף הדרומי, המרזבה היא לב היישוב והתחבורה של חוף יהודה. הערים ההיסטוריות הראשיות - עזה, אשדוד ויבנה - הוקמו לאורך תוואי זה. בקצה הצפוני של המרזבה, ליד יבנה, כאילו נאלצה "דרך הים" לנטוש את רצועת החוף כדי לעקוף את שטחי החולות והביצות ופונה מזרחה לעבר לוד. משם היא נמשכת לאורך השוליים המערביים של הרי שומרון, ב"מרזבה המזרחית". אדמות חוף יהודה - סחף, חמרה וחמרה - לס: הן משובחות. האקלים בחוף יהודה הוא ים-תיכוני, ורק בחלקו הדרום-מזרחי מצויים תנאים קשים יותר לגידולי-בעל. אך חלק זה עשיר בטללים. בגלל מיגבלות האקלים והקרקע - נע בתחום זה הגבול הדרומי של ההתיישבות בא"י, לפי יציבותו של השלטון בתקופות ההיסטוריות השונות. באיזור זה קם בשנות החמישים מפעל ההתיישבות של חבל לכיש עם מרכז עירוני בקריית-גת. ערים נוספות בחבל, שנוסדו בתורת מושבות עם גלי העליות הראשונות, הן ראשון-לציון ורחובות. לאורך החוף קמו כבר בעת העתיקה ערי נמל: עזה, אשקלון ויפו. עזה היא הבכירה מן הבחינה ההיסטורית, והיא היחידה שבה מצוי עד היום נמל, אומנם לא מודרני. באשקלון מופעל נמל נפט. נמלה החדיש של דרום הארץ נבנה באשדוד, שהיא גם עיר תעשייה מתפתחת ומתחרה בנמלה הוותיק של צפון הארץ, חיפה.

השרון. איזור השרון משתרע מפרשת המים שבין נחל שורק ובין נחל אילון בדרום עד נחל התנינים בצפון, והוא האיזור המיושב ביותר בישראל. השרון יושב בצפיפות כבר לפני הקמת מדינת ישראל. המבנה האורכי של יחידות הנוף כולל שלושה רכסי כורכר רצופים וביניהם "אבוסים", מבנה שסייע להתהוות ביצות בייחוד ממזרח לרכס הכורכר השלישי, במרזבה המזרחית. בשוליים המערביים קרקע המרזבה היא כשל רכס הכורכר כשממערבה - חול אדום. אולם רוב קרקעותיה של המרזבה, בייחוד במזרח, הם אדמת סחף כבדה, המונעת חילחול המים. הערבים נטו להיפטר מאדמות אלו, אדמות הביצה והחול האדום, כמו גם מן החולות שבמערב השרון - ומכרון ליהודים. הדיונות החופיות בשרון נמשכות כרצועה צרה לאורך החוף, וחודרות לפנים הארץ ליד שפכי הנחלים בלבד. שיא חדירתן מצפון לנחל חדרה - 6 ק"מ. הקרקעות הפוריות, שפע של מי תהום הנשאבים מעומק מועט ואקלים ממוזג עם 500 מ"ח גשם לשנה ויותר - כל אלה היוו בית-גידול נוח לצמחים שונים ולענפי חקלאות רבים ומגוונים: ההדרים היו בו לענף החקלאי הראשי, אם כי המשק הוא בדרך-כלל רב-ענפי ואינטנסיבי. יתרון נוסף של השרון - מיקומו במרכז מישור החוף, שהוא מבחינות שונות הנוח באזורי הארץ. יש בו תנאים טובים לפיתוח דרכי תחבורה ולהתפתחותה של תעשייה גדולה ומגוונת. יש גם גורם היסטורי-התיישבותי: יישובו של השרון חל בד בבד עם התפתחותה וגידולה של תל-אביב והיותה למרכז העירוני הגדול בארץ. תל-אביב צמחה תודות לקירבתה ליפו, שנמלה היה בעבר הלא-רחוק שערה הראשי של א"י. ריכוזם של העולים בעיר עשה אותה לא רק לאיזור עירוני צפוף-אוכלוסין, אלא גם לגדול מרכזי השירותים בארץ. בשרון מצויים יותר מ-100 יישובים חקלאיים, חלקם קיבוצים וחלקם מושבים, והוא בעל האוכלוסייה הכפרית הגדולה ביותר בישראל. אולם השרון מצטיין בעיקר בריכוזים העירוניים שבו, ובייחוד בשוליו הדרומיים. בפריפריה של תל-אביב הוקמו שכונות פרברים: רמת-גן, גבעתיים, בני-ברק, חולון ובת-ים, שהפכו עם חלוף הזמן לערים בזכות עצמן, והן מהוות יחד עם תל-אביב-יפו את אגד הערים של תל-אביב (גוש דן). דרומית-מזרחית לגוש דן משתרע אגן לוד הפורה והמישורי, ששימש בעבר עורף חקלאי ליפו. להתיישבות היהודית לא היתה אז דריסת-רגל בו, חוץ מבשוליו הגבעיים (כורכר וחול-אדום) והביצתיים. פתח-תקווה, "אם המושבות", נוסדה לפני כ-100 שנה בין איזור זה ובין ביצות הירקון, ובעקבותיה נוסדו בצפון מושבות אחרות - חדרה, כפר-סבא והרצליה - שגם עליהן עבר תהליך עיור דומה לזה שעבר על מושבות הדרום בחוף יהודה. בעמק לוד מצויות שתי הערים הערביות לוד ורמלה, שרוב תושביהן נטשו במלחמת העצמאות, והן הפכו לערי-עולים. במרכז החוף של השרון הוקמה נתניה - עיר תעשייה (יהלומים) ושירותים ליישובי הסביבה (עמק חפר), וברבות הימים היתה לחשובה שבמרכזי הקיט בשרון ובארץ כולה.

חוף הכרמל. חוף הכרמל הוא מישור צר, שרוחבו אינו עולה על 3-4 ק"מ, והוא תחום במזרחו במתלול הכרמל. במערבו תחום האיזור בשניים שלושה רכסי כורכר, הקרובים מאוד זה לזה. רכסי הכורכר הקשים מותקפים בידי גלי הים ויוצרים מדרום לעתלית חוף סלעי משונן. צפונה לעתלית נעלמו רכסי הכורכר כמעט לחלוטין כתוצאה מפעילותם של כוחות פנימיים וחיצוניים, והחוף ישר לגמרי. בין השרידים של רכסי הכורכר נוצרו ביצות, שנהפכו לבריכות דגים או לבריכות מלח. נחלים קצרים רבים חוצים את חוף הכרמל, והם משמשים כיום, יותר מבעבר, תעלות ניקוז למי השטפונות. אדמות המישור הכבדות והפוריות, כמויות הגשמים השנתיות של 600 מ"מ וקירבת ההר לים, המונעת היווצרות קרה ורוחות סופה, עשו את חוף הכרמל לאיזור חקלאי ממדרגה ראשונה, שבו עולים יפה גידולים סובטרופיים (בננות, אבוקאדו וכד'), גפנים, עצי-פרי נשירים וירקות. הערים החשובות היו בעבר ערי הנמל דור (טנטורה) ועתלית, שמצפון לנחל התנינים, וקיסריה שמדרום לו. חשיבותן היתה בהיותן מרכזי קשר עם ארצות שמעבר לים ועם הארץ כולה. ערי נמל אלו הוקמו בחוף-הכרמל הודות למיפרצים הטבעיים, שנוצרו בחופי הכורכר שבו, ושהיו נוחים מאוד למעגן כלי-השיט בימים ההם. לאורך הרצועה המערבית של המישור ובסמוך לערים אלו עבר גם הסעיף החשוב של "דרך-הים". משהועברה הדרך הראשית לצידו המזרחי בסוף תקופת המאנדאט, עלתה עוד יותר חשיבותה של הרצועה המזרחית של חוף הכרמל, שבה הוקמו רוב הישובים היהודיים.

עמק זבולון. עמק זבולון הוא חופו של הגליל התחתון, והוא משתרע מחוף חיפה עד שפך הנעמן. אורכו בקו החוף הקשתי כ-14.5 ק"מ, ולרגלי ההר - מן הכרמל עד כביש עכו צפת - כ-21.2 ק"מ. העמק נכלל באזור שקיעת היבשה, הכולל גם את העמקים הפנימיים, וחלקיו המרכזיים אינם עולים בגובהם על 6 מ' מעל פני הים. כתוצאה מהשקיעה כוסו רכסי הכורכר כמעט בשלמותם בסחף ובחוליות, והעמק נחשב למישורי שבחבלי מישור החוף. מיפרץ חיפה הרדוד מאט את זרם החוף של הים, והגלים משקיעים את החולות על החוף. רוחב רצועת החוליות 1.6-2 ק"מ. בעבר חסמו החוליות את נחל קישון בדרום העמק ואת נחל נעמן בצפונו. החוליות והביצות מנעו את המעבר ברוב חלקי העמק, ודרכים היסטוריות עקפוהו ממזרח. רוב היישובים הוקמו בשוליו המזרחיים של העמק במורדות הגבעות, וחלקם עיבדו את אדמות הסחף הפוריות הסמוכות להם ממערב. לאחר שיובשו הביצות, ואפיקי הנחלים הועמקו ותועלו וזרימתם ווסתה, נעלמו הביצות והאיזור יושב בצפיפות רבה ביישובים חקלאיים ועירוניים. בניית נמל חיפה בשנות ה-30 שימשה מנוף להתפתחות היישוב והתעשייה של המיפרץ. בעמק זבולון נמצא המרכז החשוב ביותר של תעשייה כבדה בארץ: תעשייה כימית כבדה ותעשייה שהוקמה סביב בתי הזיקוק, קריית הפלדה ועוד. על חולות המיפרץ נבנו שיכונים ומבני תעשייה גדולים, וממזרח להם הוקמו יישובים חקלאיים שניצלו את אדמת המיזרע הפוריה. הגדול במרכזים העירוניים מצפון-מזרח לחיפה, ומדרום לעכו הוא גוש הקריות: קריית-ביאליק, קריית-חיים וקריית-מוצקין, שיחד עם חיפה ויישובים עירוניים נוספים שמחוץ לחבל (כטירת הכרמל) הוא יוצר אגד ערים, שהוא השני בגודלו בישראל.

חוף הגליל. מישור חוף הגליל העליון שבתחומי ישראל משתרע מעכו לאורך כ-19 ק"מ עד ראש-הנקרה. מצויים בו יסודות פיסיים וחקלאיים של מישור חוף הכרמל, אם כי הוא רחב ממנו פי שניים בממוצע. חוף הגליל שונה ממיפרץ חיפה. הוא צר ופחות מישורי ממנו. הדיונות הנרחבות המצויות במפרץ חיפה נעדרות מחוף הגליל; לעומת זאת חוזרים ומופיעים בו חלק מרכסי הכורכר, שנעלמו מנוף המיפרץ. מהרכס המערבי נותרה שרשרת איים קטנים (שחף, נחליאלי) המקבילים לחוף. צורת רכס הכורכר המרכזי כצורת לוח נמוך לאורך החוף, ובשעת עליית גלים גבוהים מכסים אותו מי הים. הרכס המזרחי, המרוחק כק"מ אחד מן החוף, מתרומם 51-41 מ' מעל פני השטח, ועליו שוכנים רוב היישובים החדשים של החבל. קרקעות סחף פוריות המצויות ברצועה המזרחית וברצועה המרכזית - חול אדום המכסה גם את רכס הכורכר; אקלים גשום-מעל 605 מ"מ בממוצע שנתי, שפע מעיינות והעדר קרה עשו את חוף הגליל לפורה בחבלי מישור החוף. כמעט כל השטח המעובד הוא בשלחין, ובמעט מחצית השלחין הם שטחי מטעים-הדרים, בננות ואבוקאדו. בחוף הגליל התפתחו העיור ואזורי תעשייה, בייחוד בעכו בנהריה ובסביבותיהן - אזורי קיט ותיירות ופארקים לאומיים. שרידי יישוב היסטוריים מצויים באכזיב ובעכו. זו האחרונה היתה תקופה ארוכה אחת הערים החשובות בארץ-ישראל ונמלה הראשי של צפון הארץ. ראשיתה של ההתיישבות היהודית בחוף הגליל היתה ב-1934, בנהריה, שעתידה היתה להפוך במשך הזמן מיישוב חקלאי לעיר קיט, תעשייה ושירותים.

עמק צור. אזור זה נחלק לשני אזורי-משנה: החלק הדרומי-מראש הנקרה כ-10 ק"מ צפונה - שבו נפסק למעשה מישור החוף, מכונה "סולמות צור" (ראש הנקרה היא הסולם הדרומי וראס אל ביידה - הסולם הצפוני); והחלק הצפוני - מראס אל ביידה עד הליטאני ואף מעבר לו. רוחבו של העמק כ-3.1 ק"מ, ונחלים חוצים אותו ממזרח למערב. האיזור כולו על שני חלקיו נמצא מחוץ לגבולות המדינה. ההר המערבי. במבנה הנוף של ההר המערבי יש כמה תכונות-יסוד משותפות בצד הבדלים חבליים מובהקים. המבנה הכללי של האיזור הוא קמר רחב, שאגפו המזרחי, הגובל עם שקע הירדן, שבור מחמת שבירות ותזוזות (העתקים). בחלקים מסוימים של ההר המערבי, כגון בהרי יהודה, נשתמר מבנה קמרוני זה בלא שינויים גדולים. לעומת זה ישנם חבלים שבהם חלה שבירה והעתקה חריפה, כפי שאירע בגליל ובשומרון. כמישור החוף כך גם ההר המערבי הולך ונעשה צר מדרום לצפון: רוחב ההרים בנגב המרכזי הוא 81 ק"מ, ביהודה - 61 ק"מ, בשומרון - 51 ק"מ ובגליל - סמוך לגבול הלבנון - 36 ק"מ. המקומות הגבוהים ביותר בא"י המערבית הם בהר המערבי, ומבנה הקמרון גורם לכך, ששיאיהם מצויים במיפלס דומה: בגליל - הר אדיר (1,007 מ'), הר האר"י (1,057 מ'), והגבוה שבהרי א"י המערבית - הר מירון (1,208 מ'); בשומרון ההר הגבוה הוא הר עיבל (941 מ'); הרי יהודה שוב מגיעים לגובה של 1000 מ' ומעלה. הר בעל-חצור (1,016 מ') והר חלחול (1,019 מ'). ובנגב - הר שגיא (1,007 מ') והר רמון (1,045 מ'). כמעט כל האיזור הנדון, לרבות הרי-הנגב, בנוי אבני משקע גיריות שהן חדירות למים, ובתנאי האקלים של צפון הארץ ומרכזה מתפתחות תופעות של המסת הסידן שבסלע, היוצרת מערות, מחילות ועמקי המסה לרוב (תופעות אלו נקראות תופעות קארסטיות על שם חבל ארץ ביוגוסלביה, שהן אופייניות לו). רוב האזור המסולע ואף טרשי, שיכבת הקרקע שלו דקה בדרך כלל, או שנסחפה כליל ושוב אינה מצויה, ופני השטח מבותרים. חבלי ההר הם הגשומים בחבלי הארץ. מי הגשמים מתפלגים בפרשת המים הראשית - מערבה לים התיכון ומזרחה לשקע הירדן. רוב הנחלים הם נחלי-אכזב, ויש בהם זרימה עונתית של מי הגשמים. ברבים מהם, בצפון הארץ, יש זרימה כל ימות השנה בחלקיהם התחתונים, והיא ניזונה ממעיינות תמיד. ההר המערבי מציב בעיות קשות בפני המתיישב בכוח, וקשיי התחבורה הם אחת מהן. רציפות ההר המערבי מופרעת על-ידי שתי בקעות גדולות: עמק יזרעאל (בקעת מגידו) מפריד בין הגליל בצפון ובין גוש המרכז - שומרון ויהודה, ובקעת באר- שבע המבדילה בין הרי המרכז להרי הנגב. כל אחד מהגושים ההרריים האלה נחלק לחבלים, כגון הגליל העליון והגליל התחתון, הנגב הצפוני והנגב המרכזי ועוד.

הגליל. הגליל העליון הוא ההררי שבאזורי הארץ, ומבנהו הגיאולוגי והטופוגראפי מורכב ביותר. תוצאות השבירה וההעתקה בולטות היטב בנוף וניכרות בצורת גושים הרריים, המוקפים קירות תלולים בני מאות מטרים. את גבולותיו של האיזור ממזרח וממערב מציין מתלול זקוף, שבו מתרומם הגליל העליון ב-510-710 מ' מעל לאזורים השכנים. כלפי מערב יש ירידה הדרגתית של שלוחות הרכסים, והגבול מוגדר היטב. הגבול הגיאוגראפי הטבעי בצפון הוא עמק הנהר ליטאני בלבנון. הגליל הלבנוני גדול כמעט פי שניים מן הגליל הישראלי, אך הוא נמוך ממנו ופחות מורכב במבנהו. הגליל העליון הישראלי נחלק לשני חבלי משנה: החלק המערבי והתיכון הנקרא בשם הכולל "הגליל המערבי", והוא הררי בצורתו; ואילו חלקו המזרחי צורתו כשל רמה. אף שהגליל המזרחי מורכב בנופיו ובסלעיו (גיר, חוואר, קירטון, בזלת), הוא נוח יותר ליישוב מן הגליל המערבי. יש בו יותר שטחים מישוריים, ושטחי הבזלת וקרקעות הרנדזינה שבו מתאימים יותר לחקלאות. אקלימו של הגליל העליון הוא ים תיכוני מובהק ובעל גוון הררי. טמפרטורות החורף קרות, ומצויים בו לילות קרה תכופים וכמה ימי שלג כמעט בכל שנה. כמות הגשמים שבו היא הגבוהה בישראל. ממוצע הגשמים השנתי בגליל המערבי הוא 650-750 מ"מ, ובגוש מירון הוא מגיע ל-900 מ"מ. תודות לגשמים הרבים עשיר האיזור בצמחייה טבעית יותר מאזורים אחרים בארץ, והשתמרו בו שרידיו של החורש הים תיכוני. הואיל ועצי החורש מעדיפים את אזורי הקארסט, הנמצאים בעיקר בגליל המערבי, נשאר הגליל המזרחי חשוף מעצים עד למיבצע הייעור הגדול, שערכה בו הקרן-הקיימת לישראל מאז קום המדינה. הקק"ל עסקה גם היא בהכשרת הקרקע, כגון בחבל בירנית הסמוך לגבול הלבנון, ופרצה דרכים שבלעדיהן אי אפשר היה להתחיל ביישובם של שטחים, שהיו עד 1948 ללא יישובים יהודיים. מחמת מיעוט קרקעות המתאימות לחקלאות ופיזורן הרב, לא יכול היה הגליל לפרנס ריכוזי אוכלוסין גדולים; היו בו, בדרך-כלל, כפרים קטנים, שתושביהם התפרנסו בעיקר מחקלאות. אולם בזכות העדרם של שני גורמי השממה העיקריים: הביצות (הקדחת) והנוודים, ובגלל התנאים הטופוגראפיים וקשיי התחבורה שהציב האיזור בפני צבאות פולשים, התקיים בגליל העליון במשך כל ההיסטוריה יישוב רצוף, יותר מבכל איזור אחר בארץ. הגליל, שנודע גם בכינויו "גליל גויים", שימש במשך הדורות מיקלט למיעוטים שונים בארץ. הגליל התחתון הוא אחד החבלים הנמוכים בחבלי ההר של א"י המערבית, והוא מגיע בערך עד למחצית גובהו של הגליל העליון. פסגותיו הגבוהות הן הר כמון בצפונו (600 מ') והר תבור בדרומו (590 מ'). גבולותיו של הגליל התחתון: במזרח - הכנרת ועמק הירדן; במערב - עמק זבולון; בדרום - עמק יזרעאל ושלוחתו, עמק חרוד; ובצפון מופרד הגליל התחתון מהגליל העליון על-ידי בקעת בית-הכרם, שנוצרה כתוצאה משבירה והעתקה. הגיאולוגיה של החבל ברורה יותר מזו של הגליל העליון, אם כי גם היא מורכבת למדי: במרכז - קמר צר, הבנוי מסלעי גיר ודולומיט, שאיבד את צורתו כתוצאה מן השבירה לרוחב. נופו של איזור זה הוא של רכסי-הרים, שכיוונו הכללי מערב-מזרח, ביניהם בקעות לסירוגין. במערבו של הגליל התחתון - גבעות שפרעם שגובהן הממוצע 395-255 מ' מעל פני הים, ובמזרחו - רמות בזלת שגובהן הממוצע דומה. אקלימו של הגליל התחתון הוא ים-תיכוני עם השפעות יבשתיות, בייחוד בשוליו המזרחיים. כמויות המישקעים בגליל המערבי והמרכזי מספיקות לחקלאות בעל, אך בגליל המזרחי הן מתקרבות לגבול התחתון של האקלים הים-תיכוני. גם אופייה של האדמה הבזלתית, הגורם זרימה עילית חזקה, מכביד על מאזן המים של האיזור. הגליל התחתון נוח ליישוב אדם ולחקלאות. הוא מישורי ברובו. הקרקעות במרכז ובמזרח פוריות בדרך-כלל, בייחוד בקרקעית הבקעות, המרופדות אדמות-סחף. רוב המדרונות נוחים לגידול מטעים. בעמקים הדרומיים נובעים מעיינות. כל אלה והיות האזור קל לגישה ולמעבר, מסבירים את העובדה, שהגליל התחתון היה מיושב במשך רוב תקופות ההיסטוריה, ושמספרן של דרכי התחבורה העתיקות בו רב. היישובים היהודיים בגליל התחתון, בייחוד בחלקו המרכזי, מועטים גם כיום. המיגבלה הפיסית העיקרית היא המחסור במים להשקאה. האיזור חסר מקורות מי תהום, ואספקת מים לפיתוח חקלאי תלויה במיכסות מוגבלות, המוקצבות ממוביל המים הארצי העובר באזור. המרכז העירוני של הגליל התחתון הוא נצרת, המשמשת גם בירת המחוז הצפוני של ישראל. חשיבותה באה לה מקדושתה לעולם הנוצרי וממיקומה הגיאוגראפי. לידה הוקמה ב-1956 נצרת-עילית - יישוב יהודי במעמד של עיירת פיתוח. עיירת פיתוח נוספת היא כרמיאל, שנוסדה כעבור 10 שנים בגבולו הצפוני של הגליל התחתון, סמוך לבקעת בית הכרם.

עמק יזרעאל ושלוחותיו. עמק יזרעאל הוא הביקעה הגדולה שבין הרי א"י, והוא קרוי גם "ביקעת מגידו". הוא חוצה את ההר לרוחבו, ומחבר את מישור החוף בקטע של עמק זבולון, באמצעות שלוחתו המזרחית - עמק חרוד - עם שקע הירדן בעמק בית-שאן. בו נמצא התוואי החשוב של "דרך הים" ממישור החוף לשקע הירדן. מגידו ויזרעאל הם צמתי-הדרכים העיקריים של העמק. אין פלא אפוא, שבעמק יזרעאל התנהלו בכל התקופות קרבות על השליטה בארץ. לעמק יזרעאל צורת משולש, שבסיסו לרגלי הכרמל וקודקודו בהר תבור; שטחו כ-410 קמ"ר. שלוש שלוחות יוצאות ממנו: לצפון-מזרח - עמק כסלות (בין התבור לגבעת המורה); למזרח - עמק חרוד; לדרום - ג'נין. העמק הוא כמעט שטוח, וכולו מתנקז לנחל קישון, העובר במרכזו. לנחל אגן ניקוז נרחב (כ-1,000 קמ"ר). דבר זה בשילוב עם סיבות נוספות (אטימות קרקע-הסחף הכבדה והעמוקה: 100 מ'), והשיפוע הקטן - יוצרים בו תנאים נאותים לשטפונות ולהתהוותן של ביצות. כיום מווסת הניקוז של האגן המערבי בתעלות ניקוז, ובאגן המזרחי הועמקו אפיקי הנחלים. לצורך ויסות הזרימה ומניעת שטפונות הוקם סכר כפר-ברוך, והמאגר שנוצר שם הוא חלק ממיפעל המים האזורי "גליל-מערבי-קישון" המספק מים לעמק כולו ובייחוד לחלקו הדרומי, הוא חבל תענך. עמק כסלות נמצא בגובה כ-110 מ' מעל פני הים, ופרשת המים הראשית חוצה אותו. הניקוז המערבי שלה, זורם אל נחל קישון, והמזרחי-אל נחל תבור. תודות לגובהו אין בו ביצות, ותולדות יישובו דומות יותר לאלו של הגליל התחתון. עמק חרוד הוא מעין פרוזדור צר בין הגלבוע לרמת כוכב. אורכו 11 ק"מ, ורוחבו, ההולך וגדל לכיוון מזרח, 2.5-5 ק"מ. גבולו עם עמק-יזרעאל הוא קטע של פרשת המים הראשית, המפריד בין אגני הניקוז של נחל קישון ממערב ובין אלה של נחל חרוד הפונה לדרום-מזרח. ראשיתו של העמק בצפון-מערב בגובה 70 מ' מעל פני הים, וסופו בעמק בית שאן בדרום-מזרח בגובה 95 מ' מתחת לפני הים. עמק חרוד סבל אף הוא משטפונות ומביצות עד שיובש בידי המתיישבים היהודים. עד למאה ה-20 שלטה השממה בעמק יזרעאל ובשלוחותיו: הכפרים הערביים נסוגו להרים, ובדווים נדדו בו. רק שטחי השוליים הגבוהים עובדו ברציפות. זו היתה הסיבה לכך, שרוב אדמותיו נמכרו ליהודים. ההתיישבות בעמק בהיקף רחב החלה בראשית שנות ה-20, כשנוסדו בו נהלל, עין-חרוד וכפר-יחזקאל. תנופת ההתיישבות ופיתוח החקלאות נמשכו, והעמקים היו לאיזור הראשון בארץ, שיושב בשלמותו בידי יהודים כבר לפני קום המדינה. בעמקים היכתה שורשים תנועת ההתיישבות של הקיבוצים והמושבים, ומהם גם יצאה תורת המשק המעורב לכל קצות הארץ. עדיין רבים בעמק יזרעאל שטחי הבעל, תבואות חורף בד"כ, אולם למעלה משליש השטח המעובד הוא שלחין: מטעי פרי (נשירים ואשכוליות), ירקות מספוא וגידולי-תעשייה. המרכז העירוני של העמקים הוא עפולה, עיר שנוסדה ב-1925 על תל במרכז עמק-יזרעאל וליד תחנת הרכבת. התקוות שתלו בעפולה מייסדיה לא התגשמו: הערבים העדיפו עליה את ג'נין ואת נצרת, והיישובים היהודיים הקימו להם מרכזים ושירותים משלהם או פנו לחיפה. גם תעשיית העמקים אינה מרוכזת בבירת העמק, אלא מפוזרת באזורי התעשייה של המועצות המקומיות והקיבוצים המבוססים.

הרי שומרון. הרי שומרון כוללים את כל האיזור ההררי והגבעי שמדרום לשרשרת העמקים (זבולון, יזרעאל, חרוד ובית-שאן) ומצפון להרי יהודה. במערב גובל השומרון בשרון, ובמזרח - בשקע הירדן. בשומרון, כבגליל, מצוי שילוב של רכסי-הרים, עמקים ובקעות, ובמת ההר אינה כה אחידה ורצופה כבהרי-יהודה. כמות הגשמים השנתית גבוהה למדי (650-700 מ"מ), והדבר נותן אותותיו בנוף, בצמחייה וביישוב החקלאי.

השומרון הדרומי. אזור רב גוני במבנהו הגיאולוגי והטופוגראפי. ציר הקמר סוטה כאן למזרח, והקער המערבי נהיה לאזור הגבוה (הר עיבל-945 מ') והמרכזי. פרשת המים הראשית מטפסת ויורדת על רכסי השומרון הדרום-מזרחי, ובגלל רשת הנחלים, הפך לאזור של שלוחות ורכסים בכיוון צפון-מערב ודרום-מזרח. השם ההיסטורי "דרך ההר", שניתן לדרך האורך המרכזית בהר המערבי, שם התואם את התוואי בהרי יהודה, אינו מוצדק, שהרי הדרך המרכזית בו (כביש רמאללה-שכם והמשכיו צפונה) היא דרך הר ועמק. שאר הדרכים אף הן בעיקרן דרכי עמקים. החשובות שבהן נפגשות בשכם. עמקי הרוחב של הנחלים והבקעות (שילה, לבונה, פריעה) מאפשרים מעבר רוחות רוויות לחות מזרחה לקו פרשת המים והמדבר, המצוי במזרח הרי יהודה. רוב יישובי השומרון הדרומי הם כפרים, השוכנים לאורך השלוחות ובשולי הבקעות. אלו מקומות עשירים יחסית בקרקע ובמעיינות מים, והמדרונות המתונים מעובדים בדרך כלל. בקרקעות, שאינן מוצפות בתקופת החורף, זורעים תבואות חורף, ובאלו המוצפות - תבואות קיץ וירקות. בחבל ארץ זה נפוץ גידול הזית, והשמן המופק ממנו הוא המוצר החקלאי העיקרי של השומרון. מרכזים עירוניים משניים באזור מצויים בשוליו המערביים, במגען של השלוחות בשרון: הערים קלקיליה וטול-כרם.





כרגע באתר 132 מבקרים